פסק-דין בתיק רע"פ 1161/04

השופט (בדימ') י' טירקל:

רקע

1.        על המבקש-המערער (להלן - "המערער") ועל שלושה נאשמים נוספים (להלן - "הנאשמים הנוספים") הוגש בבית משפט השלום בבית שאן כתב אישום המייחס להם עבירות של ציד ללא רישיון ציד בניגוד לסעיפים 2 ו-14(ב) לחוק להגנת חיית הבר, תשט"ו-1955 (להלן - "החוק") ובניגוד לסעיף 2 לתוספת לחוק הארכת תוקפן של תקנות-שעת-חרום (יהודה והשומרון וחבל עזה - שיפוט בעבירות ועזרה משפטית), התשל"ח - 1977 (להלן - "התוספת"), ציד בלילה בניגוד לתקנה 5 לתקנות להגנת חיית הבר, תשל"ו-1976 (להלן - "התקנות") וסעיף 14(ב) לחוק ובניגוד לסעיף 2 לתוספת וציד בסנוור בניגוד לסעיף 5(1) וסעיף 14(ב) לחוק ובניגוד לסעיף 2 לתוספת. לפי הנטען בכתב האישום נמצאו המערער והנאשמים הנוספים סמוך לשעה 2:30 בלילה מערבית למושב בקעות בשומרון כשהם עוסקים בציד, תוך נסיעה ברכבם וסריקת השטח בזרקור. ברכבם נמצאו זרקור, סכין יפני, כדורי ציד ורובה ציד בנרתיק.

           בית משפט השלום בבית שאן (כבוד השופטת ל' יונג-גפר), בפסק דינו מיום 29.5.03, הרשיע את הנאשמים הנוספים על פי הודיותיהם. בפסק דינו מיום 26.6.03 הרשיע את המערער, אחרי שמיעת הוכחות, וגזר עליו קנס בסך 2,500 ש"ח והתחיבות להימנע מעבירה על החוק בסך 10,000 ש"ח. כמו כן הפעיל התחייבות בסך 10,000 ש"ח שהוטלה על המערער בגזר דין קודם וכן ציווה לחלט את רובה הציד שנתפס ברשותו. המערער ערער על פסק הדין לפני בית המשפט המחוזי בנצרת, אולם חזר בו מן הערעור על הרשעתו וצמצם אותו לענין העונש ובמיוחד לעניין חילוטו של רובה הצייד והפעלתה של ההתחייבות. בית המשפט המחוזי בנצרת (כבוד השופטים י' כהן, א' אברהם וג' (דה ליאו) לוי), בפסק דינו מיום 16.12.03, דחה את הערעור. בפסק דינה של כבוד השופטת ג' (דה ליאו) לוי נאמר לענין החילוט, בין היתר: "כי משהורשע המערער, ואין כאמור ערעור על הרשעתו, אזי אותו רובה שנתפס אצלו, הינו הרובה שבאמצעותו בוצעה העבירה וקמה על כן סמכות לחלטו". על הפעלת ההתחייבות נאמר בפסק דינה  כי אחת מן העבירות הקודמות שבהן הורשע המערער הייתה אף היא ציד ללא רישיון, שהיא אחת מן העבירות שבהן הורשע הפעם, ועל כן הופעלה ההתחייבות כדין. כבוד השופט י' כהן סבר אף הוא כי "מדובר בערעור שצומצם לענין העונש בלבד וככזה, מסכים אני כי דין הערעור לדחייה, לרבות לענין חילוט הרובה". כבוד השופט א' אברהם, שהיה השופט השלישי שישב במותב, ראה לטוב לפניו "להעיר הערות מספר לשאלה, האם הסיטואציה שתוארה בכתב האישום עשויה לבסס עבירה של צידה אסורה", אף על פי שהמערער חזר בו מן הערעור על הרשעתו. בסופו של דבר הגיע למסקנה כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של נסיוןלצוד צידה אסורה, במקום בעבירה של צידה אסורה, וכי די בכך כדי "להקים סמכות לבית המשפט לחלט את הרובה". כבוד השופטת ג' (דה-ליאו) לוי הסכימה כי היה מקום להרשיע את המערער בעבירה של נסיון בלבד אולם לא מצאה לנכון להתערב בהרשעה בהעדר ערעור על כך.

           המערער מבקש להרשות לו לערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי. החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש ערעור על פי הרשות שניתנה.

טענות באי כוח בעלי הדין

2.        את בקשתו להרשות ערעור ואת טיעוניו לפנינו מיקד בא כוח המערער בצו לחלט את הרובה ובהפעלתה של ההתחייבות. לדבריו, לא היה בית משפט השלום רשאי לצוות לחלט את רובה הציד משום שנתפס ברשותו של המערער כשהוא עטוף ופרוק בלי שנעשה בו שימוש. לדעתו רשאי בית המשפט לפי סעיף 12(א) לחוק לצוות על חילוטו של כלי ציד רק אם נעשה בו שימוש לציד בפועל, אך לא כאשר מדובר בנסיון ובהחזקה גרידא. עוד טען כי ההתחיבות הקודמת הופעלה שלא כדין משום שהוטלה על המערער בשל עבירה של ציד בפועל ואילו בפרשה הנדונה הורשע, לדעתו, בעבירה "של ניסיון לציד בלבד".

           בא כוח המשיבה בתשובתו שבכתב ובטיעוניו שלפנינו טען לעניין חילוטו של הרובה כי לפי הממצאים העובדתיים "אין ספק כי המבקש, למצער, עמד לעבור עבירה מסוג צידה אסורה בליל תפיסתו והרובה שברשותו אף שימש אמצעי לביצוע עבירה כאמור" ולפיכך מוסמך היה בית משפט השלום לחלטו. מכל מקום, לפי הסיפא לסעיף 12(א) לחוק, "הוראה זו אינה גורעת מסמכותו של בית המשפט להורות הוראה אחרת בענין זה לפי כל דין אחר" (ההדגשה שלי - י' ט'). ומכאן שרשאי היה לצוות לחלט את הרובה גם מכוח סעיף 39(א) לפקודת סדר הדין הפלילי [נוסח חדש], תשכ"ט-1969 (להלן - "הפקודה") שלפיו רשאי בית המשפט לצוות לחלט חפץ שנתפס לפי סעיף 32(א) לפקודה, שבו "נעברה, או עומדים לעבור, עבירה". עוד טען שיש לפרש את המונח "שימוש" שבסעיף 12(א) לחוק כ"כולל לא רק שימוש בפועל--- כי אם גם שימוש בכוח", כדברי השופט א' אברהם, וכי "המונח 'שימוש' הוא מונח רחב הכולל הן 'החזקת' כלי נשק כאמצעי לביצוע עבירה והן 'הפעלת' כלי נשק למטרה זאת". על  הפעלתה של ההתחייבות הקודמת אמר כי בפרשה שלפנינו המערער הורשע המערער בבצוע עבירה מושלמת ולפיכך רשאי היה בית משפט השלום להפעיל את ההתחייבות.

דיון

החילוט מכוח סעיף 12(א) לחוק

3.        בבסיסה של הבקשה שלפנינו עומדת השאלה האם ניתן לחלט כלי ציד -  שהיה, לכל היותר, חלק מפעולות ההכנה למעשה הציד - אך לא שימש למעשה הצייד גופו.

           לפי סעיף 2 לחוק:

"לא יצוד אדם ציד או חיית בר מוגנת, אלא ברשיון ציד או בהיתר על פי סעיף 3".

           פעולת הציד - "צידה" -  הוגדרה בסעיף 1 לחוק כך:

"'צידה' - לרבות עשיית מעשה מתוך כוונה לפגוע בחייה, בשלומה או בחירותה של חיית בר, או להדריך את מנוחתה, או לסכן את התפתחותן הטבעית של ביציה, או של כל תולדה אחרת שלה (ההדגשה שלי - י' ט')".

           די בהגדרה זאת כשלעצמה כדי לקבוע שגם פעולות הכנה לקראת מעשה הציד גופו, ואפילו לא הושלם המעשה בכך שהחיה נצודה, באות בגדר עבירה מושלמת של צידה.

           וכבר היו דברים מעולם. כך נאמר כי סימן ה' לפרק ט' לחוק העונשין, תשל"ז - 1977 (להלן - "חוק העונשין"), שענינו עבירות שוחד, הרחיב את עבירות השוחד ה"קלאסיות" באופן שנכללו בהן גם עבירות שלפי מהותן הן עבירות נסיון דוגמא לכך היא הוראת סעיף 294 לחוק העונשין:

 "(א) המבקש או המתנה שוחד, אף שלא נענה, כמוהו כלוקח שוחד.

(ב) המציע או המבטיח שוחד, אף שנדחה, כמוהו כנותן שוחד---"